1) המצב המדיני – פוליטי: בין השנים 1821-1832 התחוללה ביוון מלחמת עצמאות. העם היווני היה תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית (טורקיה). מבחינה דתית, היוונים היו נוצרים אורתודוקסים, ואילו הטורקים היו מוסלמים.
2) הכוחות הפעילים שהניעו את המאבק ומטרתם: תנועות של צעירים יווניים ומשכילים מן המעמד הבינוני, שפעלו בתוך יוון ומחוצה לה. מנהיגי התנועה הלאומית ביוון הושפעו מרעיונות של תנועת ההשכלה ומערכיה של המהפכה הצרפתית (חירות, שוויון ואחווה). כמו כן, הם היו בעלי השקפת עולם חילונית, והתנגדו לממסד הדתי.
3) השלבים העיקריים במאבק הלאומי: המאבק הלאומי החל בתחילת המאה ה-19 בהקמתן של אגודות יווניות. ב-1814 נוסדה באודסה (אוקראינה), "אגודת החברים". היא נוסדה על-ידי סוחרים יווניים, ומספר חבריה הגיע ל-200 אלף איש. בראש האגודה עמד אלכסנדר איפסילנטי. האגודה שמה דגש על החייאת השפה והתרבות היוונית ועל דרישה לשחרור יוון משלטון זר. בשנת 1821 הכריז ראש האגודה באודסה על מרד לאומי יווני (נגד הטורקים), אך מרד זה דוכא. בעקבות הדיכוי של המרד התערבו כוחות אנגליה, צרפת ורוסיה לטובת המורדים, ובקרב נברון הוכה הצי הטורקי והאימפריה העותמנית נאלצה לוותר על השלטון ביוון.
4) גורמים מסייעים: מדינות אירופה: אנגליה, צרפת ורוסיה, שהזדהו עם מאבקם של היוונים, בעיקר משום שראו ביוון את הולדתה של התרבות האירופאית – המערבית – כולה. במהלך המאה ה-19 נוצר המושג פילהלניזם (אהבת התרבות היוונית), שמבטא את ההתעניינות הרבה שגילו אנשי הרוח באירופה בתרבות היוון העתיקה. האפיפיור תמך גם הוא ביוון, וזאת מכיוון שהטורקים היו מוסלמים.
5) גורמים מעכבים: מנהיגי הכנסיה האורתודוקסית, שהכריזה על מנהיגי המאבק הלאומי, כבוגדים הכופרים בקיומו של האל. מנהיגי המאבק הלאומי בקשו להחיות את תרבות יוון העתיקה, שעמדה בניגוד לעיקרי הנצרות. 
6) תוצאות המאבק: יוון העצמאית קמה לבסוף ב-1832 בתמיכת רוסיה, בריטניה וצרפת וניצחון המתקוממים נתן תקווה לעמים אחרים.