העלייה הראשונה היא גל העלייה משנת תרמ"ב (1881), עד שנת תרס"ד (1904). בראשית התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-26,000 נפש. במשך התקופה באו אליה עולים ותיירים רבים ממגוון מדינות ביבשות אירופה, אפריקה ואסיה. בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-55,000 נפש. תקופת העלייה הראשונה נקראה כך, בשל ממדיה הגדולים, ומפני הצלחתם של אנשי התקופה לממש לראשונה התיישבות יצרנית ועצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל.

הרקע לעליה הראשונה היה הקשר ההסטורי - דתי של בני העליה הראשונה לארץ ישראל אולם קשר זה הגיע לכדי מימוש והגשמה על רקע שורה של גורמים:

את הגורם הראשון לעליה הראשונה יש לראות כחלק מההגירה הגדולה  מארצות מזרח אירופה לארצות המערב והעולם החדש בסוף המאה התשע עשרה. מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם השנייה נדדו כ-65 מיליון נפש, מתוכם כ-4.5 מיליון יהודים אל ארצות מרכז ומערב אירופה ואל ארצות העולם החדש ביבשות אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. רוב היהודים הגרו מארצות ממזרח אירופה אל ארצות הברית. ארצות יעד נוספות היו מדינות צפון ודרום אמריקה האחרות, מדינות מערב אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה. מיעוט קטן מתנועת המהגרים היהודים הגיעו לארץ ישראל בשנות העלייה הראשונה, ורק חלק מהם השתקעו בה. בין סיבותיה של ההגירה ההמונית מערבה, היו הגידול הדמוגרפי המהיר באוכלוסיית אירופה והמצוקה הכלכלית בעקבותיו; מהם סבלה רוב החברה היהודית ב"תחום המושב", גליציה ורומניה.

הגורם השני לעליה הראשונה היתה שנאת היהודים בארצות מזרח אירופה. רוב אוכלוסיית המהגרים היהודים מאירופה שפנו ברובם הגדול לאמריקה כללה משפחות שקיוו להמלט מן הרדיפות במזרח אירופה ולשפר את מצבן הכלכלי. שנאת המיעוטים, גילויי האנטישמיות, והגזרות והרדיפות מצד השלטונות והאוכלוסייה המקומית במזרח אירופה ובמיוחד באימפריה הרוסית, גרמו להתגברות ההגירה היהודית. האירועים הבולטים בהקשר זה הם: "הסופות בנגב" בשנת 1881, ו"חוקי מאי" ב-1882, גירוש יהודי מוסקבה ב-1890.

הגורם השלישי ​היתה הפעילות הציונית הענפה במזרח אירופה שהתעוררה בעקבות האירועים האנטישמים. לאחר "הסופות בנגב" (1881) התפרסם המנשר "אוטואמנסיפציה" של פינסקר והוקם ארגון "חובבי ציון", אשר חבריו פתחו סניפים בערים ובעיירות. שני אלה הביאו להתעוררות לאומית ולהתארגנות בקרב חלק מיהודי תחום המושב. ברומניה בכ' בטבת תרמ"ב 11 בינואר 1882, נערך קונגרס פוקשאן, "אספת הנבחרים צירי החבורות ליישוב א"י אל עבודת האדמה"; ובו הוקם הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, הארגון הראשון שעסק בעלייה קבוצתית מאורגנת. הוועד ארגן הפלגות מגאלאץ אל ארץ ישראל של עולים מקרב יהדות רומניה. על ידי פעילות הוועד עלו כ-600 נפש מתוך כ-1000 המתיישבים הראשונים בארץ ישראל, והם התיישבו בתשע נקודות ישוב, הראשונות בהם ראש פינה וזיכרון יעקב.

לצד העולים ממזרח אירופה עלו לארץ ישראל בשנים 1881 - 1882 כ 2500  עולים מתימן. עליה זו זכתה לשם עליית "אעלה בתמר". ונבעה ככל הנראה מהשמועה שהברון רוטשילד קנה אדמות בארץ הקודש למען יהודי העולם. הרב שלום אלשיך, שהיה לימים הרב הראשי וראב"ד ליהודי תימן בירושלים כתב בזיכרונותיו: "...כי רוטשילד קנה הרבה מקומות בארץ ישראל וכי הרשות נתונה מאת המלך ליהודים אשר בכל תפוצות העולם לבוא ולהתיישב בארץ ישראל". אולם, רוטשילד החל את פעילותו רק ב-1883, ואפשר שהשמועות שהגיעו לתימן היו בעקבות פעולותיו של לורנס אוליפנט, שקיבל זכיון להתיישבות יהודית בארץ הגלעד. מכל מקום, השמועה עוררה התרגשות רבתי בקרב יהודי תימן, ורבים מכרו בחופזה את מטלטליהם ורכושם כדי לזכות ולעלות לארץ הקודש. הראשונים יצאו בחודש סיון ה'תרמ"א (1881), והגיעו באמצע חודש תמוז של אותה שנה. אחריהם הגיעה קבוצה נוספת בחודש אלול ה'תרמ"א, וכשהגיעה הקבוצה השלישית בתשרי (סוכות) ה'תרמ"ב 1881 הם כינו את עלייתם "אעלה בתמר" ('תרמ"ב' בסיכול אותיות) כדרכם של יהודי תימן להסמיך מאורעות לפסוקים. 

גורם נוסף שאיפשר את הגירתם של אלפי היהודים לארץ ישראל היתה חולשתו של השלטון העות'מאני בשלהי המאה התשע עשרה אשר איפשר את חדירת השפעתן  של המעצמות האירופאיות לארץ ישראל בעיקר מהמחצית המאה התשע עשרה. פעילות המעצמות גברה לקראת סוף המאה ה-19 מתוך הנחה כי האימפריה העות'מאנית עומדת להתמוטט.

רוב עולי העליה הראשונה היו בני משפחות דתיות-מסורתיות, ובדרך כלל ראש המשפחה היה בגיל העמידה. מיעוט מהעולים כלל צעירים וצעירות, מהם אנשי ביל"ו.‏ עליה זו הטביעה את חותמה בהקמתן של 25 מושבות חקלאיות אשר היוו את הבסיס למפה היישובית של ההתיישבות הציונית. על רקע קשיים כלכליים וקשיי הסתגלות לארץ חלק מהעולים עזבו את הארץ.

בין השנים 1904 - 1914, עלה גל נוסף של עולים, בעיקר ממזרח אירופה וכן מתימן. מתוך 35 אלף העולים, מיעוטם, היו בעלי רקע ציוני - סוציאליסטי אשר הטביעו את חותמם על תולדות ההתיישבות והציונות בהקמת מסגרות ארגוניות ויישוביות שיתופיות וייחודיות: הקבוצה, הקיבוץ, מושב העובדים והקואופורציה.

בדומה לבני העליה הראשונה גם גל עולים זה הגיע לארץ ישראל על רקע הזיקה ההסטורית  - דתית לארץ וכחלק מתנועת ההמונים אל מחוץ למזרח אירופה על רקע כלכלי, בעיקר אל ארצות מערב אירופה, ארה"ב ארגנטינה ודרום אפריקה.  

גם בגל עליה זה היו אלה הגזרות והרדיפות האנטישמיות בארצות מזרח אירופה, הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית בארצות מושבם. של היהודים שהאיצו את הגירתם אירועים בולטים היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903, פרעות "המאות השחורות" בשנת 1904, הפרעות לאחר מהפכת הנפל ברוסיה בשנת 1905 ופרעות משפט בייליס בשנת 1911.

לצד זאת היו עוד שלושה מניעים:

הגורם הראשון, היה קול קורא שפרסם יוסף ויתקין (בן העליה הראשונה ומראשוני תנועת העבודה) ובו קרא לצעירים לעלות לארץ ישראל, ולהקים בה "מסדרה", כלומר ארגון פועלים חלוצים בהנחיית התנועה הציונית שחבריו יגויסו אל צרכי היישוב היהודי החדש. ויתקין סבר כי רק בעזרת עלייה גדולה ועבודה עברית יטופלו הקשיים.‏

הגורם השני, תוכנית אוגנדה ליישוב יהודים מאזורי מצוקה (כגון מזרח אירופה) באוגנדה, כחלופה לאפשרות הארצישראלית שהִתְמַהְמֵהַּ. תוכנית אוגנדה נדונה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, עוררה התנגדות רבה בתנועה הציונית, בראשה עמדו אנשי מפלגת "פועלי ציון". לימים הסבירו עולים את הגעתם בשנות התקופה לארץ ישראל, כמענה לאתגר שהציבה התוכנית שזכתה לתומכים גם בקרב איכרי המושבות העבריות בארץ ישראל.

הגורם השלישי, היה פטירתו של הרצל בשנת 1904 אשר גרם עצב רב בקרב שוחרי התנועה הציונית ואף בציבוריות היהודית בכללה. לאחר מותו של הרצל, יהודים רבים בחרו לעלות ארצה, כדי להמשיך את דרכו וחזונו.