מלחמת יום כיפור פרצה ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 בהתקפת פתע של צבאות סוריה ומצרים. למלחמה זו מספר גורמים מרכזיים:

ראשית, רצונן של מצרים וסוריה להשיב את השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים ב 1967​. לנוכח סירובה של ישראל לשאת ולתת על נסיגה לקווי 67, לדוגמא הצהרתו של דיין כי "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'" האמינו סוריה ומצרים כי באמצעות מלחמה נגד ישראל יצליחו  להשיב את שליטתן  בגולן ובסיני ולשקם את כבודן שנרמס ביוני 1967. סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט") או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל ויגרום לה להבין כי אינה בלתי מנוצחת ותהיה חייבת לשבת למשא ומתן שיוביל אותה לנסיגה מהישגיה הטריטוריאליים במלחמת ששת הימים.

שנית, בישראל שלאחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים היתה תחושה של שאננות,בטחון מופרז והערכה מוטעית של כוחם של מדינות ערב, בעיקר מצרים וסוריה. למרות שבין השנים 1967 - 1973 עברו סוריה ומצרים תהליך של התחמשות והתעצמות צבאית לקראת הסיבוב הבא נותרה בקרב הצמרת המדינית שהובילו דיין וגולדה מאיר וכן בקרב הפיקוד של אגף מודיעין בצבא הקונספציה (התפיסה) המוטעית כי לישראלי יתרון צבאי ברור על פני צבאות ערב וכי הסבירות למלחמה נמוכה מאד. ישראל התבססה על קו ביצורים לאורך תעלת סואץ (קו ברלב) והניחה כי המעוזים יעמדו בפני התקפה מצרית. למרות התראות של גורמי האיסוף המודיעני מהשטח על התעצמות הכוחות המצרים והסורים על גבול הגולן ולאורך התעלה ועל היערכותן לקראת מלחמה, פורשו צעדים אלו על ידי הדרג המדיני וראשי אמ"ן כהכנה לתרגיל גדול ולא למלחמת פתע.

שלישית, בראשית שנות ה70 הפך המזרח התיכון לזירת התגוששות במאבק בין ברה"מ לבין ארה"ב במסגרת המלחמה הקרה ביניהן. במסגרת מאבק זה תמכה ברה"מ בארצות ערב, ובעיקר בבנות בריתה סוריה ומצרים באמצעות נשק, מודיעין ויועצים צבאיים ועודדה אותן לצאת למלחמה נגד ישראל.

על רקע זה חוותה ישראל את אחת המלחמות הקשות ביותר בתולדותיה, מלחמה שתוצאותיה היו הרות אסון מבחינתה ואשר היוותה כנקודת שבר וכקו פרשת מים עבורה.