דפוסי הפעילות של התנועות הלאומיות במאה ה - 19

על פי  תפיסות חדשות כשהבולט שבהם הוא ההסטוריון בנדיקט אנדרסון הלאומיות היא פרי דמיון, המצאה וכי האומה היא למעשה קהילה פוליטית מדומיינת אשר יצרה לעצמה עבר.
על פי טענה זו קשרים חזקים כמו זכרונות של עבר משותף, של שפה משותפת ושל מנהגים משותפים מלכדים את היחידים וכך הם מדמיינים עצמם כשייכים לקהילה ששוררים בה רגשי אחווה ומחויבות הדדית.
בכדי לגבש ולפתח את הרגש הלאומי נקטו התנועות הלאומיות במהלך המאה התשע עשרה כמו גם המדינות הריבוניות בהווה בשורה של צעדים:
הקמת תנועות לאומיות אשר הובילו את המאבק הלאומי: כך למשל הקימו האיטלקים אגודות סתר ובהן בלטה אגודת הקרבונרי (אגודת שורפי הפחם) שנוסדה בשנת 1810 כדי לפעול נגד שלטון נפוליאון באיטליה. בשנת 1831 הקים ג'וזפה מציני את התנועה הלאומית של איטליה – "איטליה הצעירה".
יצירת סמלים לאומיים והנחלתם להמונים: יצירה של דגל, המנון, ימי חג לאומיים, מיתוסים ומסורות על מנת לעצב זיכרון הסטורי בקרב בני האומה. באמצעות הסמלים חדלה הלאומיות להיות נחלתה של שכבת העילית המשכילה המובילה את הלאומיות בראשיתה לנחלתם של ההמונים. כך למשל הפכה נפילת הבסטיליה ליום החג הלאומי הצרפתי והטריקולור, דגל המהפכה הצרפתית הפך לדגל צרפת.
הסמלים הלאומיים מונחלים בדרך כלל לציבור באמצעות מפגנים ועצרות, חגיגות וטקסים, ספרות ומוזיקה וכן באמצעות אמצעי התקשורת – העיתונות, הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה. באמצעות כלים אלה נחשף הציבור בצורות שונות לסמלים הלאומיים שהופכים עבורו את התודעה הלאומית למוחשית. כך למשל, המלחין הלאומי הפולני פרדריק שופן העלה ביצירותיו את הטרגדיה הלאומית של פולין, אובדן העצמאות והשעבוד לעומת ימי הזוהר של החירות בעבר והגעגועים למולדת ולנוף של פולין אשר אותה עזב בשנת 1831.
הובלת המאבק הלאומי בידי האליטות: את המאבק הלאומי הובילו האליטות, אנשי האינטיליגנציה, סטודנטים ובני המעמד הבינוני שהיו חשופים לרעיונות הנאורות וקיבלו השראה מהמהפכה הצרפתית.
מאבק לאומי בדרכים שונות: בהתאם לנסיבות פעלו התנועות הלאומיות דרכים שונות לאיחוד לאומי ולשחרור מכיבוש זר. הפגנות המונים, מרד עממי לא אלים, מעשי חבלה וטרור אישי, הקמת ממשלה גולה, יצירת אהדה בינלאומית, חבירה לבעלי ברית.
הנחלת השפה והתרבות הלאומית: במהלך המאבק הלאומי ולאחר הקמת המדינה הלאומית פועלת התנועה הלאומית להעניק לאזרחיה חינוך ממלכתי ברוח הרעיון הלאומי בכדי לעצב את התפיסה הלאומית ואת הזיכרון הקולקטיבי של האזרח.
טיפוח בתי עלמין צבאיים ואנדרטאות: אחד המרכיבים המעצימים את התודעה הלאומית לאחר הקמתה של המדינה הלאומית הוא מוות בקרב למען המולדת. החייל הלוחם שמת למען המולדת הופך למיתוס מרכזי בתודעה הלאומית שכן המוות והנפילה בקרב מסמלים את המחיר הגבוה ביותר שהאזרח משלם עבור שייכותו לאומה. על רקע זה הפכו בתי העלמין והאנדרטאות  לכלים מרכזיים בהנחלת הזכרון הקולקטיבי המלכד את היחידים וכאמצעי בעל עוצמה רבה לחיזוק תחושת השייכות של היחיד לאומה. טקסי הזכרון בבתי הקברות ובסמוך לאנדרטאות נערכים במועדים קבועים ומקבלים ממד של קדושה. בטקסים אלו מדגישים את גבורת הנופלים ומדגישים את היותם כשליחי האומה שמתו בקרב למען המולדת.
המצבות הפשוטות והאחידות בבתי העלמין הצבאיים מבטאות את רוח הרעות, האחווה והשוויון בין הלוחמים.