מרד בר כוכבא ארך כשלוש וחצי שנים, בין השנים 132 – 135 לספירה. המרד התפשט בעיקר בשטחי יהודה והדרום, מדבר יהודה וים המלח. ככל הנראה לא כלל המרד אזורים נוספים כגון הגליל. מרכז המרד היה בביתר.
המרד נפתח בתנופה רבה רבה בשנת 132. הוכרז גיוס חובה ובשלב הראשון נלחמו היהודים בלגיון העשירי והשישי ובשאר יחידות העזר, ועלה בידי בר כוכבא להשתלט על יהודה כולה, לרבות ירושלים ועל חלק ניכר של שאר ארץ ישראל ולהנהיג בתחם שלטונו סדרים יהודיים עצמאיים. בשלב זה הוטבעו מטבעות עבריות האומרות שנטבעו בשנת כך וכך "לגאולת ישראל", לחירות ישראל" ו"לחירות ירושלים". אדמות המלכות והציבור שהיו בידי השלטון הרומי, הועברו לידי השלטון היהודי ופקידי בר כוכבא החכירון בשמו (כפי שעולה במכתבים שנחשפו במדבר יהודה).
השלב השני במערכה נפתח עם בואו של פובליוס מרצילוס, נציבה של סוריה, עם הלגיונות הרומאים  שחנו בסוריה ולעזרתו הגיעו הלגיונות וחילות העזר שחלנו במצרים ובערביה. גם בקרבות אלה עדיין היה כוחם של הלוחמים היהודים על העליונה והלגיון העשרים ושנים שבא ממצרים נשמד ולא נזכר עוד. בתקופה זו פשטו הלוחמים גם על אזור מישור החוף והרומאים נלחמו ביהודים גם מלחמות בים.
השלב השלישי  והמכריע של המלחמה החל עם בואו של יוליוס סיברוס, נציבה של בריטניה, בלוויות חיילות משלו ולגיונות מארצות הדאנובה (מאירופה). מספר הלגיונות שהשתתפו במערכ​ה בשלב זה היו כשנים עשר. מלבדם השתתפו חילות עזר רבים. כבר בשלבים הראשונים של המרד נשמט הגליל מידי היהודים ומרבית המלחמה התנהלה בהרי יהודה. מול הכוחות הרומאים העצומים נדחקו בהדרגה המורדים היהודים עד למעוזם האחרון בביתר. המרד דוכא סופית בקיץ 135 לאחר מצור ממושך שהוטל על המורדים בביתר. לפי המסורת נפלה בית"ר בתשעה באב, ביום בו חרבו בית המקדש הראשון והשני. עם נפילת ביתר ומותו של בר כוכבא נסתיים המרד, אם כי נערכו מרדפים וחיפושים אחר קבוצות שונות של מורדים שנמלטו לאזור המערות של מדבר יהודה.