עם סיום מלחמת העולם השניה נותרו באירופה מאות אלפי פליטים יהודים, רסיסי משפחות ובודדים שסרבו לשוב לארצות מוצאם לנוכח תחושת הניכור והאיבה של האוכלוסייה במקום הולדתם. פליטים אלה זכו לכינוי "עקורים" ומרביתם התרכזו בשטח הכיבוש הבריטי בצפון גרמניה ובשטח הכיבוש האמריקני בדרום גרמניה. במקביל לכך, הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל ראתה עם סיום המלחמה את הצורך להגביר את המאבק להקמת מדינה יהודית עצמאית וכהזדמנות לפתרון בעיית העקורים בארץ ישראל אשר תתרום במידה רבה לגידול הדמוגרפי של היישוב היהודי . ציפיות אלו ממשלת בריטניה נשענו על מספר הנחות:

במהלך מלחמת העולם השניה פעל היישוב היהודי לצד בריטניה כנגד גרמניה הנאצית: בשנת 1942, לנוכח האיום המוחשי על היישוב היהודי בארץ ישראל התגייסו יהודים רבים מארץ ישראל לשורות הצבא הבריטי, בשנת 1944 הפעילה בריטניה 33 צנחנים מקרב היישוב היהודי בארץ ישראל מאחורי קווי האוייב באירופה הכבושה והוקמה הברידגדה היהודית - חטיבה יהודית לוחמת (חי"ל) במסגרת הצבא הבריטי אשר סייעה למלחמה נגד גרמניה הנאצית. לנוכח שיתוף פעולה זה ולנוכח האסון שחווה העם היהודי באירופה ומאות אלפי העקורים שנמצאו על אדמת אירופה, ציפתה הנהגת היישוב היהודי לקבל תמורה מדינית הולמת ממשלת בריטניה.

ציפיה זו קיבלה רוח גבית לנוכח תוצאות הבחירות שנערכו בבריטניה ביולי 1945, כחודשיים לאחר סיום המלחמה ועלייתה לשלטון של מפלגת הלייבור. בהיותה באופוזיציה אימץ מנהיג הלייבור קלמנט אטלי מצע פרו ציוני מובהק ובין סעיפיו היתה דרישה לשנות את מדיניות הספר הלבן של מקדונלד משנת 1939 אשר הגבילה באופן משמעותי את העליה וההתיישבות בארץ ישראל. אטלי אף דרש לדון באפשרות להרחיב את גבולות הארץ בכדי שהמדינה היהודית העתידית תוכל לקלוט עליה המונית.

על רקע זה היו ליישוב היהודי בארץ ישראל ציפיות גדולות לשינוי מדיניות הספר הלבן על ידי ממשלת בריטניה וליצירת זיקה (קשר) בין פתרון בעיית העקורים לבין קידומה של הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל.